לפני כמה שנים הצטרף טום לגן של נעמי שלי. איפשהו באמצע השנה הוא סיפר לאמא שלו שהוא מאוהב בה

כשנעמי עלתה לכיתה א' נפרדו דרכיהם והיא זוכרת עד היום, שבמסיבת הסיום הוא השאיר לה סליים כחול על מושב האופניים. נדמה לי שהוא רצה לתת לה מתנת פרידה, ולא כ״כ ידע איך בשבוע שעבר פגשתי אותו ואת משפחתו המורחבת לצלם לסבתא מירה היפה, תמונה לכבוד יום ההולדת שלה. כשטום ראה אותי הוא הזכיר לי שהוא יודע שאני אמא של נעמי

אני חייכתי ואמרתי בהומור, שאם הוא יעשה בלאגן אני אספר לה, אבל הוא מיד קפץ והצהיר "אני כבר לא מאוהב בה, אני מאוהב באחרות" והמשיך לרוץ אל עבר המחנה

שבשמורה, אותו חיפשנו

מידי פעם במהלך השעה טום ביקש את המצלמה שלי כדי לצלם בעצמו, ואני אמרתי שברגע שיתאפשר היא תהיה שלו. הוא לא ויתר ואני עמדתי בהבטחתי, רגע לפני שהאור כבר נעלם

הוא מיקם את ההורים שלו וביקש מאמא ליהי להפסיק לעשות פרצופים. ואז הוא עשה קליק. ועוד אחד ועוד אחד. כשהוא החזיר לי את המצלמה בעדינות, ואמר תודה שהסכמתי לו לצלם, ריח של ביסלי הגיע לאפי, בדיוק בטעם שאהבתי לאכול כשהייתי ילדה. על השביל בדרך לרכב הוא סיפר לי על סבתא שלו שגרה בשוודיה, זו לא מירה, זו סבתא אחרת

ואני סיפרתי לו על הדודה שלנו שגרה בניו זילנד, היא לא באמת שלי, היא מהצד של חנן. הוא הודיע שהיום הוא יחזור הביתה ויעשה סרט של שעה וחצי במצלמה שיש לו בבית, כי היא יודעת לצלם לא רק תמונות, אלא גם וידאו, ורגע לפני שנפרדנו באמת, הוא חיבק אותי חיבוק ארוך וחזק ואז נעלם אל תוך הרכב של אמא ליהי

 

כשנכנסתי הביתה סיפרתי לנעמי שפגשתי בטום מהגן. היא נזכרה בסליים הדביק על מושב האופניים שלה, ואני נזכרתי בחיוך בחבר ילדות, שלא ויתר על אהבתו אליי, ואיך בערבים הלב שלי פעם מהתרגשות לשמע קולות האבנים הקטנות, שנזרקו בהססנות על תריס חלון חדרי