"הופ שגי"

.את צמד המילים הזה שמעתי בפעם הראשונה, כשפגשתי באבישג בסדנה שעשינו יחד

.מאז הוא תקוע לי בראש ובכל פעם, שאבישג מדמיינת בקול משהו, אני רוצה לצעוק לה מרחוק הופ שגי, בדיוק כמו שאבא שלה היה צועק לה בילדותה, רגע לפני שקפצה למים

.כשהיא שועטת אל דרך עצמאית משלה, כשעולים לה רעיונות חד פעמיים בראש, כשהיא מבינה שהגיע הזמן להחליף שותפים לדרך. הופ שגי

.בכל שיחה שלנו קצב ההתקדמות שלה הוא 3 שניות. היא מעבדת נתונים לדעתי יותר מהר ממה שהיא שוחה

 

.עברנו נושא שגי? אני כל הזמן שואלת והיא צוחקת בצחוק גדול ומתגלגל. מלא חיים. מדבק. ההוויה שלה ממגנטת עבורי

שבוע שעבר היא הצטלמה לסדרה על אולטרה מרתוניסיטים ואני ליוויתי אותה, שם מאחורי הקלעים. מביטה בה מהצד ורואה איך היא מתכווצת, כשהמראיין שואל אותה על ילדותה שבקיבוץ. 17.5 ק"מ של שחייה בים המלח. של שיא גינס. לא הצליחו לצרוב את הזיכרונות. כשאבישג עומדת מול הקבר של אבא היא נשברת. נדמה לי שהיא שוב לוחשת לו, מזכירה לו, שהוא תמיד היה הסופרמן שלה, אבל תראה אותי עכשיו, הפכתי "גל גדות, כי סופרמן, מת" י

"

התמונה הזו היא האחרונה, שצילמתי בסוף היום הארוך שלה, היא עברה על הכול באותו היום. 9 שעות מזורזות על חייה. שחייה. שותפות. קולגות. יזמות. זוגיות. אמא. בית קברות. ילדות. מנטורית. אמהות. בית. היא עמדה בשמש הקופחת ולא אגל זיעה אחד על מצחה. צפיתי בה מורידה הילוך לאט לאט. האנרגיה יורדת, היא מרשה לעצמה לבדוק הודעות בנייד ואז להניח הכול בצד וסופסוף לנוח

.פיניש שגי. אבא היה אומר לה

 

.למלכה כבר יש שלושה כתרים. למאנש. קטלינה. מנהטן. וכמה היא עדיין מתגעגעת למלך שלה. אבא