אני זוכרת את חנן והעיניים הכחולות והמחייכות שלו, מביטות אליי מקצה רחבת הריקודים
היינו בני 19, חיילים, די ביישנים אבל כבר לא ילדים. ״פאב שפיים״ קראו לו אז
אחרי כמעט 8 שנים ולחץ פיזי מתון, התחתנו ועל שבילי הקיבוץ התחילו לשאול אותי ״של מי את?״ עד היום יש כאלה, שמתבלבלים בין 3 הבחורות השחומות, שהגיעו לקיבוץ. ואני תמיד חייכתי ועניתי ״של חנן דור״ זה נתן לי תחושת שייכות, באופן קצת מפתיע

יערי הבכור נולד ונדמה לי שהפכתי קיבוצניקית לכל דבר ועניין. לא הפסקנו לטפס על טרקטורים ולחפש חלקים ישנים לפירוק, נגענו באדמה ואספנו עלי סתיו כתומים, בשבתות ביקרנו במטעי האפרסמון ופרדס הקלמנטינות, קילומטרים על קילומטרים עשינו בעגלול שקיבלנו בהשאלה ועצרנו לא מעט לחלוק חוויות עם שכנים. נכנסנו לדירות בשיפוץ ולרגע היינו בנאים עם פטיש ובלי קסדה, והמון שעות של רוח ליטפו את הגוף וחופש מילא את הלב, כשפידלנו על האופניים בשדה האפונה, רכבנו לראות שקיעה

על אדמת פאב שפיים נבנה היום הבית שלנו. הוא סוער וגדוש בצחוק, אהבה וצעקות של 3 ילדים וקוקר ספנייל אחד. ואני כבר בת 44, אל משבר גיל הארבעים נכנסתי עם מצלמה ביד ודחף עצום להגשים את עצמי
לאט לאט ובצעדים מדודים הראיתי לעולם בכל הזדמנות שהייתה לי, את המתרחש בליבי ואיך אני רואה וחווה את הדברים. תחילה בצילומי אוכל. אח"כ דרך זיכרונות ילדות. לא מעט לייפסטייל וגם קצת טבע

.ובוקר אחד הגיעה הזדמנות

.הזדמנות לספר את סיפור קיבוץ שפיים, על קיר אחד גדול, באמצע מתחם הקניות המשפחתי ״חוצות שפיים״

.הזדמנות ללכוד חוויות לכדי פסיפס אחד. פסיפס של חיים, סיפורים ואנשים, שלמים ולא מושלמים, שגם אני כבר חלק מהם

 

 .על 40 מטר אורך ו 4.8 מטר רוחב, 10 קליקים שהפקתי וצילמתי, שנדרש להם אומץ, רגישות ולא מעט נחישות של כל החברים ואנשי המקצוע המוכשרים שלקחו חלק בעשייה.

כל ריבוע וריבוע לא יכול היה להתברג לקיר הזה, אילולא האמון והיצירה המשותפת עם המשפחה הגדולה, שאימצתי לליבי ולביתי, חברי קיבוץ שפיים.

!תודה