התערוכה בה הצגתי בחודש מרץ 2019 עסקה באנרגיה הייחודית שיש לנשים, על היכולת שלהן להכיל משברים ולהתמודד איתם בראש מורם. נשיות המתבטאת לאו דווקא בלבוש, איפור, חמלה או רגישות, אלא בכוחה של אישה להיות מחוברת לעצמה
 להקשיב לרצונות שלה, כל זאת מבלי להיכנע לתכתיבי החברה. בתערוכה הצגתי 2 נשים עם סיפור חיים מרגש, אותו קיבלתי לידיי, כחלק מתערוכה בה השתתפתי 

לרגל חגיגות 90 שנה לקיבוץ בו אני גרה ויוצרת, שפיים

 

זלמה (תמונה עליונה): זלמה ציינה בסיפורה כי "ילדיי תמיד ראו בי אישה חזקה, לא אחת שמעתי מבתי: "אמא לא מוכרחים להיות חזקים כל הזמן, מותר להישבר, לבכות

לא מוכרחים לדעת להתמודד עם כל דבר" ואני תמיד עניתי: יכול להיות, אבל אותי גידלו, שמתמודדים ולא נשברים

קירסטי (תמונה תחתונה): קירסטי מתנדבת שהגיעה לשפיים, הקימה בו בית ועבדה שנים במלון של הקיבוץ, מקום אשר היה עבורה ל"בית ליד הקיבוץ", לקשר עם עולם פתוח, לשפות שונות ולאנשים זמניים, שבאים והולכים. משפט שלכד את תשומת ליבי בסיפורה היה האופק – יש בו משמעות של עבר, הווה ועתיד

 

 Universal Art התערוכה הופקה ע"י

והוצגה במשך חודש בבית ציוני אמריקה  - תל אביב