.אני כבר לא זוכרת מתי בדיוק פגשתי את קטיה היפה. את הרגע המדויק שבו הבנו שיש בינינו חיבור בלתי מוסבר. היא נמשכת אליי ואני אליה

.משהו בעוצמה שלה, בביטחון הפנימי, מושך אותי אליה כמו קסם. היא הגיעה לקיבוץ לפני 21 שנה ואם סופרים את השנים גם אני סוגרת את אותו מספר

היא השאירה את הזיכרונות הרחק בבורייטה שברוסיה ואצלי הם ממש במרחק של חצי שעה נסיעה. את ימי ראשון שלה עם סבתא סטרקלובסקיה, קטיה לא תשכח לעולם. קומה 9 במעלית. הסיפורים, המקסימיחה והבייקל, התה החם והריבה, חיכו לה על השולחן בדיוק כמו שהיא אוהבת אותם

 

ואני, בימי שבת בבוקר את הקובנה של ילדותי מורחת בגבינה לבנה וסחוג. 7 מדרגות ואני בפתח ביתם של הוריי, שם ישבתי עם סבתי שלי, שאת שפתה לא הבנתי. היא סיפרה לי זיכרונות מתימן ואני הנהנתי וחייכתי. עובי זגוגיות המשקפיים שלה הזכירו לי תמיד את השעות, שהייתה מבלה בתוך עשן הטאבון, שבנתה לה בחצר והפכה פיתה אחר פיתה אחר פיתה

 

 קטיה מזכירה לי את החיבור לעצמי, לשורשים שלי ואולי זה בדיוק הקשר בינינו, שעד כה היה נסתר ממני. היא בשמלות וחצאיות וצעיף ססגוני, אותו היא קנתה באחד מביקורי המולדת שלה. אני לרוב לבושה שחור, מוציאה מהארון ומיד מחזירה, את השמלה הצבעונית שלי, שבקושי נלבשה. קטיה פעם אמרה לי, שאני מספרת סיפורים והיא תמיד סקרנית לקרוא אותם 

.והאמת שצילמתי אותה לא מעט פעמים עד היום, ויכול להיות שסופסוף מצאתי את הסיפור שאני רוצה לספר עליה 

.וגם עליי