הִלֵּל הַזָּקֵן אוֹמֵר: “לִמְקוֹם שֶׁלִּבִּי אוֹהֵב, לְשָׁם רַגְלַי מוֹלִיכוֹת אוֹתִי" (תוספתא, סוכה ד, ב)

ברחוב של ילדותו קרוב להבימה, סחף אותי מיכאל אל מסע של הלב

אמא. סבתא. שירן

האישה בחייו, שנתנה לו עולם ומלואו

האישה בחייו, שבידיה החמות רחצה בצהרי כל יום את כפות ידיו הקטנות

האישה בחייו, שאספה והחזירה לו את ליבו לאחר שנעצר והחסיר פעימה

 

הלב שלו שעבר טלטלה, הלב שלי שעדיין סוער, נפגשו סופסוף בבוקר שבת לפני חודש וקצת

מבית הקפה אל הבית של סבתא, הוא עצר ואסף שקית ורודה מתוכה הציצה לחמנייה טרייה, שקנה לה מוקדם בבוקר, בנה שלה

לפעמים כך נדמה לי, מספיקה רק פיסת לחם קטנה כמחווה של אהבה

הן הכוח האמיתי שלו. "זה משהו לביאי כמעט" הוא כתב לי בהתרגשות

בדרכו העדינה אמר שגם לי יש אותה. את אישה כזו. לביאה. ובתוכי נרעש לו ספק כנקודה למחשבה

 

יומיים לאחר מכן, בסיכום של שבועיים הרחק מבית, מטוס לטקסס הוביל אותי אל המקום שליבי בו עכשיו נמצא

שלושה גורי אדם זינקו עליי בשדה התעופה ומגרוני החנוק כמעט ופרצה שאגת געגוע קטנה

תודה מיכאל שאפשרת לי להתהלך איתך הלוך ושוב בין חדרי הבית של הלב