.צלמת הגשר, אביטל החליטה לקרוא לי

בכל שבת היא ובנותיה מתייצבות. חודש יולי. חודש אוגוסט. גשר רשפון. 18:00 בערב. היא סחפה אחריה עוד אנשים. עוד אימהות, המגיעות עם בנותיהן, שבטוח היו מעדיפות בזמן הזה אולי להחליק על גלגיליות, או לאכול גלידה קרה בגביע, לראות שקיעה בים ולנגוס באבטיח אדום ומתוק, או סתם לרבוץ במזגן מול הטלוויזיה 

.במקום זה, הן מצטרפות, ספק נסרכות, אחרי האימהות שלהן, מניפות דגלים מול המכוניות החולפות. בקושי מגיעות לגובה המעקה, רואות לא רואות, אבל הן בהחלט נוכחות. נכונות

 

דגל שחור. דגל ישראל. שלטי מחאה, שאולי הן עדיין צעירות מידי, תמימות מידי, בכדי להניפם. בבית הן שואלות ומתרגלות סיסמאות כמו "ביבי לך הביתה" מנסות להבין על מה כל הרעש וכל המהומה, אבל ברגע האמת, הן מתווכחות מי תהיה הראשונה לדלג ב 3 מקלות, שיצרו מכפכפי הקיץ של הוריהם 

 

.מחאה זה לא דבר נוח, כבר אמרו את זה רבים לפניי, אבל יש אפשרות שזו כבר מזמן לא עוד, ולא רק, מחאת דגלים שחורים עבורן

.יום יבוא והן ייזכרו באותם החודשים על גשר רשפון. יראו תמונות, ישמעו סיפורים ועמוק בלב ידעו, שהן עשו כל מה שיכלו בקיץ 2020, בכדי להבטיח לעצמן עתיד בטוח 

.יותר

 

תודה למיקה אלמוג על פוסט הגעגועים לסבא שלה, שמעון פרס

על המילים, על הלב הגדול שלה ועל התקווה

https://www.facebook.com/mika.almog.7/posts/3808842602462707

בתמונה מימין: שיר במחאה הראשונה בחייה על גשר רשפון. צולם על ידי.

בתמונה משמאל: מיקה בטקס קבלת כנפי הטיס של דוד שלה, חמי. צולם ע״י עוזי קרן.