על כיסא מתגלגל באמצע החלל של מחלקה ממושכת ג', בביה"ח "לב השרון", יוליה סופסוף מתיישבת לנוח

היא סיימה לעסות את כפות רגליה של מתמודדת נפש קטנת מימדים. מאצבעות כף הרגל ועד לשוק היא מרחה קרם רך, בניסיון להקל על היובש

 

מרחוק אני רואה אותה מהורהרת. עייפה. על חולצת מדיה הלבנים, כתוב שמה ומתחת צמד המילים "כח עזר". כשאני מתקרבת עם העדשה שלי לתפוס את הרגע הזה שלה, הרגע הזה שהיא מרשה לעצמה להרפות מהכול ולבהות, או לתת לעולם הפנימי שלה להציף אותה, היא מיד קופצת ואומרת לי בחיוך נבוך, "אל תצלמי, שלא יחשבו שנחים פה". י

 

מתמודדי הנפש שלה עסוקים עכשיו בשיעור מוסיקה ותנועה, הם לא באמת צריכים אותה

את הבגדים שהתלכלכו מקערית הגלידה המתוקה והדביקה, שחילקו להם אחה"צ, היא כבר מזמן החליפה בחדשים לכל מי שהיה שצריך

 

המוסיקה נפסקת ויוליה נעמדת על הרגליים, כי עוד שנייה מגיעה ארוחת הערב ומתמודדי הנפש כבר מצפים. היא מסיימת לחלק סינר מנייר לכל אחד ומצטרפת לקבוצה המתרגשת במטבח. דייסה חמה וגיל בגביע, היא מכניסה לפיהם בעדינות וסבלנות, כפית אחר כפית

נדמה לי שהיום היא כבר לא תספיק לשולחן ארוחת הערב של משפחתה שלה

אני כבר התעייפתי והבנתי שזה הזמן שלי לסיים את היום. יוליה שואלת אותי אם אבוא שוב

 

6:30 בבוקר מחלקה ממושכת ג' כבר חצי ערה. יוליה בדיוק מסיימת משמרת לילה. היא עוד מעט תחליף לבגדיה הרגילים, אבל רגע לפני שהיא יוצאת אל ביתה, היא מתיישבת במטבחון הצוות הקטנטן, מחדשת כוחותיה עם כוס קפה ונגיסות איטיות בקרקר מלוח

בחצי חיוך היא זורקת לעברי שזו הפעם השנייה, שאני מצלמת אותה יושבת

ואני מחייכת וחושבת לעצמי, שבטח גם באוקראינה מולדתה היו אומרים לה, שגם לטרודאגוליק לפעמים נגמר הכח, ומותר לה ליפול לכיסא, ולנוח

בדיוק כמו שהבין עם השנים, אבי שלי