בארונות המטבח של אמא שלי תמצאו כמעט תמיד את עוגיות הכוכב שלה. לפעמים הן יוצאות לה רכות, לפעמים היא כמעט ושוכחת שהן בתנור, אבל לרוב הן נאפות בדיוק במידה

לא משנה הצבע או רמת הקושי שלהן, תמיד יש על כל אחת, נגיעה של ריבת תות שהתקשתה בחום האפייה, ותמיד, תמיד, תמיד אבקת סוכר, שפוזרה בנדיבות על הכוכבים המסודרים בשורות ישרות על המגש 

 

אמא של יוכבד הייתה מכינה לה עוגיות קיכלך, כשהיא הייתה ילדה בעיירה קוריץ, שבפולין. כאלה שריח האפייה שלהן משך אל ביתם את כל ילדי השכונה. כאלה שחולקו בנדיבות גם למי שלא

היה. עוגיות קיכלך מתוקות, שפוזר עליהן סוכר וקינמון בלי הגבלה

כשבאתי לצלם אותה היא התנצלה על כך שאין לה במה לכבד אותי ולי בכלל לא היה אכפת, ביקשתי רק כוס תה. היא התמתחה אל הארון הגבוה והורידה ממנו את צנצנת הסוכר, ואני צחקתי איתה ואמרתי, שנראה לי אלה תרגילי מתיחה מצוינים, לאיברי הגוף שהתכווצו עם השנים 

צילמתי אותה כמו שאני מצלמת ילדים, ביליון תמונות ברצף, מנסה לא לפספס זיע בהבעה או ניע בשפת הגוף שלה. היא הייתה מעט דרוכה בכל פעם שהרמתי את המצלמה, ולאט לאט, כמו פוזרה עליה אבקת קסמים, היא נעה במקומה, צחקה, ואז שוב התיישרה 

 

כוס התה שלי כבר התקררה ואני נשאבתי לסיפורים של יוכבד. היא לא ויתרה על דבר המתיקה ומצאה קופסת וופל שוקולד שהייתה כמעט גמורה. פתאום היא נזכרה וחייכה שהיא החביאה אותה אפילו מעצמה

 

כשאני נכנסת לבית אמי ודחף ילדות חזק תוקף אותי, אני מתמתחת אל הארון הגבוה שמעל הכיור, מושיטה את היד אל הקופסה הכי גדולה ומוציאה ממנה עוגית כוכב עם ריבה. אני בוחרת את הכי יפה, עם הכי הרבה אבקת סוכר וטובלת אותה בכוס תה חמה

 

חצי כפית סוכר. זה כל מה שאני צריכה.