בטכס החתונה של זאודי, אמא שלה אִימַאנֵשׁ כׇּבֶּדֶה, לא הייתה לצידה

הן נפרדו אחת מהשנייה לפני 9 שנים וקיוו, שזאודי תמצא חיים טובים בארץ ישראל

את מסעה הארוך דרך סיני היא עשתה לבדה, את הלילות הראשונים בארץ היא בילתה מאחורי סורג ובריח ואת המיטה החמה הראשונה שלה היא מצאה אצל הנזירות בכנסייה האתיופית

כשבנה מהרט היה בן 3 ימים היא מצאה משפחה מאמצת. יותר נכון, יעל ומשפחתה מצאו ועטפו אותה

 

יעל היא אישה כזו. כזו שמחבקת חזק חזק. גם אותי היא אספה לחיקה כשחששתי להיכנס בפעם הראשונה אל תוך חברון יחד עם חבריה, שום מגיפה לא תעצור אותה מלהמשיך ולהסיע נערה פלסטינית הזקוקה לטיפול רפואי בשטחי ישראל, והיא לא באמת תחשוש להביע את כאבה הגדול בבכי, אפילו אם היא כבר בת 50

 

ויום אחד התקשרה זאודי אל יעל בבכי קורע לב וסיפרה לה, שאִמָּהּ באתיופיה נפטרה, ושעכשיו יעל היא האמא שלה. וכאמא לוחמת, מגוננת, העוטפת את גוריה, יעל חששה כשהיא שמעה על החתונה הקרבה, אבל היא שיחררה את זאודי אל דרכה החדשה

היא ידעה להרים טלפון אליי ולחלוק איתי את סיפור "הילדה" שלה, ולהגיד לי שאני היא זו שצריכה להיות שם ברגע המיוחד הזה

בשביל זאודי, בשביל עצמי, וגם קצת בשבילה

 

לזאודי הכנתי אלבום תמונות קטן מיום חתונתה. בקרוב יעל תבוא אליי מהצפון הרחוק, תחבק אותי חזק ויחד ניסע אל לוד. בין רחובות העיר נמצא ביתה החדש של זאודי. שם נמצאת עכשיו משפחתה שלה